על משוררי הסיפוח
ס’ יזהר

מרבים לדבר כעת על ה”שטחים” ומה ייעשה בהם, כשהכל יודעים כי באמת אין שטחים אלא יש אנשים. אך קל יותר לדבר על סיפוח שטחים ופחות נוח לדבר על סיפוח אנשים.

ה”שטחים” כידוע אינם ריקים. להפך, הם מלאים ומיושבים בני-אדם מרובים. ומי שמציע פתרונות לשטחים מוטב שלא יחמוק: ידבר על האנשים האלה ומה הוא אומר לעשות בהם. זאת השאלה. אלמלא זו — לא הייתה שאלה. והכל אולי כבר היה עשוי.

אכן מצדדים שונים כבר נרמזות ועולות הצעות פתרון, שונות בתקפן, איך לנהוג באנשים ההם: אם להכלילם ולספחם אי-כך, אם להניעם ממקום למקום, אם לדחקם מכל מקום ומקום. הצד השווה: שיישארו השטחים ככל המרובה דלילי התנגדות ו”נקיים” יותר לפנינו.

אבל הם כאן. כמיליון ערבים. תושבים ופליטים. ולהם דעות משלהם על עתידם ועל השטחים שהם יושבים בהם. בין אומרים דעתם בקול, בין נפתלים באמירתם ובין נדהמים מאמור. בינם לבין השטחים האלה קשרי צמיחה ושרשים עיקריים. כעת, כשנשתנתה המציאות — האם אפשר לעצב עליהם מציאות חדשה, בלי לשאול אותם ובלי לשתף רצונם וכאילו לא היו?

מרגע שחדלים לחמוק מאנשים אל שטחים נפתח הדיון האמיתי, הגורלי. גורלי לא רק להם, שהפסידו, גורלי גם לנו שניצחנו. ניצחון למנצחים, כידוע, אינו פחות מבחן מכישלון למפסידים.

המטיפים לסיפוח השטחים, ל”שלמות הארץ” ל”נחלת אבות” וכו’ — אינם מגלים עדיין ברור מה הם אומרים לעשות באנשים היושבים שם. אם לכפות עליהם סיפוח, בכל דרגות כפייה שהן, או רק עד דרגה ידועה ולא עוד? אם להטיל עליהם לבחור בין “שבו וחייכו אלינו” ובין “קומו וצאו לכם”? או שמא להשאיר לפניהם: בטלו עצמכם בכל דרך שתמצאו?

ורבים בינינו היו שואפים, בעצם, שיקרה משהו, אי-כך, וייעלמו מחר בחשאי, כל האנשים האלה מאליהם, וניפטר ככה מהיזקק לכל פתרון שהוא, ורק מעלים על תשוקה זו כל מיני העמדות-פנים צדקניות מאד, או קנאיות למשהו. אבל אילו אני ואתה שם ב”שטחים”, מה היינו עושים, איך היינו נוהגים? למה היינו מסכימים, במה היינו בוחרים כשקומתנו האנושית זקופה ויש עלינו מה שיש עלינו כעת — איך היינו מקבלים מה שאנחנו הולכים להציע להם? באיזה מונחים היינו קוראים להיגיון ולמסקנות שאנחנו מושיטים להם?

אולי אין מקום כעת להערות בטלניות אחדות, לא כל-כך של מנצחים. למין שאלה שכזו: מה בעצם מקנה נצחון בנשק? אילו זכויות? אילו הצדקות? אם יש מעיקרו משמעות לצמד המוזר — הכרעה בכוח וזכות וצדקה. אין הרבה סבלנות בימים גדולים לשאלה כזו. ואף על פי כן: האם קונים אדמה על ידי כיבוש בכוח? לא שלא קרה כבר ככה ושלא עשו ככה מאז ומעולם — אלא אם נכון שאנחנו נתפוס שטחים ונישאר תמימי מבט וזקופי קומה אנושית?

אפשר כמובן לקרוא לזה שחרור ולא כיבוש. החזקה ולא השתלטות. אפשר להביא מן ההיסטוריה בכלל, ומשלנו בפרט, דוגמאות לרעות שנעשו, ואיך מדדו לנו בגרוע מזה, תמיד ואך זה לא מכבר. ואין אולי כמו ההיסטוריה היהודית היודעת מעשים שהיו כאלה, עד שאנחנו, היודעים היטב מה זה, לא רק שאיננו פטורים מלהשיב, אולי אף מחויבים להשיב: אם כוח קונה זכות. ואם תפיסה עושה רשות.

זה וכן זה: היות פליט היא שאלה שכל יהודי גם מעורב בה וגם מחויב ממנה. או היות מנושל. ואם יש “תודעה יהודית” היא נעצרת כאן להביט בנו. או שמא כל שנות הימנעותנו מקחת רק היינו מכסים ולבנו רוקם — והנה בא לנו כעת? האם לא אמרנו תקופה ארוכה ויסודית כי יש דרך אחרת? האם לא זה מה שהיה יפה בציונות: שיש דרך אחרת? כל חיינו כאן היו עדות שיש. מתי אפוא טעינו במחלוקת שבין “רק-כך” ו”לא-רק-כך” — אז או כעת?

או, איך מתארים לעצמם חברי הטובים והנרגשים, המספחים בלהיטות ותובעים את שלמות הארץ (עד היכן, בעצם, הולכת ומתרחבת השלמות הזו?) מה משיבים לאנשים בשטחים שהם חומדים? כמה הם משאירים להם זכות לבחור לעצמם, להביע רצון ולהתווכח על המוצע להם? כל זמן שלא עונים על שאלות כאלה — הריהם סובבים להם בעולם מדומה, אף כי נראה כמעט ריאלי, ומשחקים שחמט מרהיב בלי הצד שכנגד.

מה מוכח? מה שניסינו להכחיש בהטפה היסטורית: מוכח כי הכוח צודק, וכי לבסוף נשאר הצדק שבכוח, ושכוחי הוא צדקי ושאלוהים וימיני, ושימיננו תרעץ. דרך אחת היא כי נשק דוחה התקפה. דרך אחרת היא כי נשק קונה חזקה. וכי חזקה היא זכות וצדקה. ואילו דרך אחרת כמעט נשכחת, הייתה יודעת מאד כי נשק אינו קונה ארץ, וכי קנייה בנשק היא משפח ולא משפט. גם כשקוראים לכך שחרור, גם כשמזכירים מובאות מכתבי-הקודש ותוקעים בשופר.

אולי תמימות היא לחשוב כי עולם, גם בפרשת דרכים היסטורית, לא יוכל להבנות בקנייה כזו, אפילו כשמשיגים בה יתרונות ברורים, עדיפות נוחה, ומניעת סכנות מוחשיות; גם כשהמלחמה הובאה עד פתחנו כשידנו מושטת לשלום; גם כששילמנו על ההישג הגדול בנורא וביקר שבמחירים; וגם כשמצילים בכך ילדינו מלכת לעוד מלחמה אחת — מה שהושג הוא עדיין כיבוש ולא קניית זכות. ומה שנשאר לאחר הכיבוש — אינו חלל ריק פנוי לרצונך, אלא מצב חדש ליחסים אחרים, בין אנשים שרצונם הוא ממשות. הרבה טעמים טובים ומוחשיים לקחת לנו את ה"שטחים". אבל אנשים שם ואין לנו רשות עליהם.

האם מותר לפתור באנשים — לעשות להם בלעדיהם — כאילו אינם? אפשר כמובן לפסוח עליהם ועל רצונם — אבל לא מפני שרצונם איננו. כשם שאפשר גם לפנות אותם, לדחוק רגליהם, לסרס רצונם או לקנותו. ולעשות כאילו היו שם רק שטחים ולא אנשים: פשוט לבוא, לקחת ולרשת. אבל זה נקרא אז אחרת, והגיונו אחר.

ההצדקות שלנו: מה פתאום, וכי בארצותיהם, ותמיד, לא עשו כך; וכי לא תמיד ובכל מקום מדדו לנו בהגליה, בשילוח, בהחרמה, בהטרדה ובמרורים? או טענה כגון: ומה היה אילו קרה להפך והם נצחו? או ממין: ומי אשם, מי בעצם התגרה והתחיל, מי רצה שלום ומי קם והדליק מלחמה — ההצדקות האלה שלנו היו תופשות עד שלא קרה מה שקרה, מכאן ולהבא הרי זה המבחן שלנו, ושל היסודי ביותר: של האנושי שבנו. וזכות הניצחון — חובת אחריות.

כי לכיבוש, לכל כיבוש — עקרונות משלו, לומדים אותם בהכרח ומהר למדי: גם כשבתחילה סבורים שאפשר יהיה להימנע מהם, וגם כשמתחילים לכאורה אחרת, בנוכחות עקיפה, ובדרכי נועם.

הגיונו של כל כיבוש — אכזרי ומתאכזר. האם אנחנו מוכנים לזה? בוחרים בזה? אין ומעולם לא היו כובשים מתוקים. לא “יונים” תעשינה כפיית רצון, ולא בהגיית יונים. האם מוכנים לקבל עלינו ועל ילדינו עקרונות של עם כובש? אני, לעצמי, אינני רוצה להיות כובש בה במידה שאינני רוצה להיות נכבש.

גם אם לא תתעצם מאד התנגדותם, גם אם לא תפשוט אותה מגיפה שאין לה כמעט רפואה ושבמהלכה התנגדות לאומית עושה לאום וקפיץ-מרי נוצר אז כמעט מאין — האם לנו צריך לספר איך? שעם לוחם אחת כשיוצא להרפתקת התקפה, ואחרת לגמרי כשנלחץ בגבו? שבועת אויר שאין לה מוצא, עזה ממסה רבה? שימו עצמכם תחתיהם. מה הייתם עושים?

אבל לא בשל כך. גם אם לא תהיה התנגדותם אלא רפה, שולית, ארעית ומטושטשת בחנופה — לא היא החורצת, אלא משהו גבוה מזה. מי אינו מנפנף היום בפסוקים, מתעטף מסתורין, תולש נביאים, קוטף כתובים וגורר לשונות בציצית ראשן כדי להצדיק ולהוכיח חזקה. והרי אין לך דבר שאין כנגדו פסוק כרצונך. הנביאים והכתובים אמרו גם דברים אחרים הנוגעים ללקיחה ולסיפוח (ועיין דיווח כגון זה בשמואל ב’ ח’ 2). נשאיר את הפסוקים במקומם. מעבר כל זה פשוט יש דברים שאסור לנו שאנחנו נעשה. דווקא אנחנו. יהודים. ואין לנו רשות.

ל”שטחים” צריך פתרון. פתרון זה אינו מותנה ברצון אחד בלבד. ואם כך — לא יוכל להיות מעשה חד צדדי שנחרוץ אנחנו בידינו מהיום למחר ושיקבע עובדה ניצחת. לקום ולעשות עובדות ממחר בבוקר — זה בהכרח לעשות בכפייה, בלקיחה ובסילוק. והרי אין שטחים ריקים. אפשר לרצות לגרום שיהיו ריקים מאדם ומבעיות. בריק כזה אפשר אמנם לקחת קרקע, אבל גם לשמוט קרקע, זו של ערכנו העצמי.

חוששני, כי אין לאיש פתרון קל. לא זו בלבד: האחריות שנטלנו לנו בסערה היא שתיים: אחריות גם לנו גם להם. עצם שמירת חיינו שלנו, היא קטגוריה המודה לא רק בשמירת שלנו, היא כוללת גם את חייהם של תושבי ה"שטחים", את הוויתם, את כבודם ואת רצונם, גם אם כשאול חטאו כשסיבכו ונסתבכו במלחמה ותוצאותיה. ולא לעוט על פתרון חטוף ולא אל חטיפה כפתרון. על פי טיבו, זה תהליך הבא בעליות ובירידות. מתוך ודאות, כי מציאות חיובית חזקה עליה שתמצא את ארגונה הנכון. הרבה בגרות, הרבה הכנה, ויושר, ואומץ דרושים לכך, לא פחות מן הנחוץ כדי לעשות מלחמה ולנצח. אלא שמלחמה עושים במכה גדולה אחת, ושלום נעשה בקו לקו, בהרבה ימים ולשנים ארוכות.

עמסנו על עצמנו מצב חדש. הוספנו עלינו שאלות דוחקות להיפתר. אילו קם לערבים שבארץ גוף מייצג ודובר את דעותיהם ובן-זוג לדיוני מה-יהיה, היה זה אולי צעד מקדם. ומכל מקום לא לקפוץ ולפתור להם בלעדיהם, רק על-פי אמת-המידה והנחיצות שלנו. התושבים הערבים שאתנו אינם ה"אמורי" שיהושע היה צריך להורישו, כפי שאינם "ילידים", ולא חומר סביל לתכנון החריף שלנו, שמלהיט לאחדים מאתנו דמיון חמדני. וכדאי אולי שנתחיל, קודם לכל, אנחנו ביננו, לדבר ביתר ענווה. בפחות מודעות והכרזות של כל הקוראים והמזרזים, לא מפני שהמצב אינו דוחק, אלא שהוא צריך ענווה, בדיבורים ועוד יותר במעשים.

שלוש מלחמות והשלום עודו רחוק. ונראה כאילו מה שמבוקש לנו הוא שלום יותר משטחים. קיום יחד ולא מבצר מוגן יותר טוב. אין צורך לחזור על קשר הגומלין שבין מרחב ושלום ועל היותם מתנים זה את זה. ועם זאת, תמיד אמרנו כי לא גודל המרחב קובע אלא אופן החייאתו. וטיב שימושו. כלומר תכונת האדם החי בו. אין חידוש בזה — אבל לפעמים צריך לחזור על אמת פשוטה.

ועוד דבר ידוע: כי שני עמים אלה יצטרכו לחיות יחד. הם גם זה אצל זה וגם זה סובב את זה. אין מנוס ויצטרכו להודות זה בהוויתו של זה, בייחודו של כל אחד מהם ובדמותו. ככל שיקדימו ללמוד לדעת ייטב לשניהם. לפנות זה אל זה במקום לקום זה על זה. לוותר בכל מה שאפשר ולקבל כל מה שאינו לפשרה. מודים בזכותו של כל אחד להיות שונה, בלי לעשות מזה סיבה להשחיתו.

בוודאי שאין זה קל. נוח מזה להישאר לבדך ולקחת לך הכל. אלא שזה אינו ניתן, גם אם מעורר לחמוד.

השאלות כואבות. שלנו ולא רק שלנו. שני הצדדים נשאלים. אלא שהאחריות רבה עלינו. הרי זו דרך ארוכה ונפתלת — אבל היא הישרה והקצרה שבדרכים, והמתקיימת מכולן — זו של יושר לב.

פורסם לראשונה ב–8.12.1967 בעיתון הארץ. המאמר מגיב, בין השאר, על דבריהם של משוררים, סופרים ואנשי ציבור שהתקבצו ב"תנועה למען ארץ ישראל השלמה" ופרסמו ב–22.9.1967 את מסמך הייסוד של התנועה שבו הם הכריזו: "הננו חייבים בנאמנות לשלימות ארצנו – כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד. ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלימות זו" [הערת עורך].