אסופה זו מתעדת וחוקרת את השמאל העצמאי בישראל שעיקר שגשוגו חל בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. בתקופה זו, השמאל העצמאי התאפיין בהקמת התארגנויות אד־הוק רבות.

חלק גדול מהארגונים האלה היו משמאל לשמאל הציוני (אם כי חלק נכבד מחבריהם השתייכו פוליטית למפלגות ציוניות) והחזיקו בעמדה ביקורתית כלפי ברית־המועצות והדגם החברתי־פוליטי שייצגה. ארגונים אלה לא ויתרו על הניסיון לפעול בתוך החברה היהודית ישראלית ולעשות בה נפשות, הן למען העניין הפלסטיני והן למען
סוגיות ״פנימיות״ כמו זכויות עובדים ונשים והמאבק המזרחי.

ארגונים ותנועות אלו, שאבו השראה רבה מתנועות השמאל החדש במערב ובעולם השלישי. כדי לענות על הצורך שזיהו בחזית שמאל רחבה נגד הכיבוש והמלחמות (בייחוד מלחמת לבנון) שאפו רבים מבין הארגונים לאגד ערבים ויהודים, ציונים ולא־ציונים, סוציאליסטים וליברלים. זרם זה טרם זכה לתשומת הלב המחקרית שלה זכו ״שכניו״ האידאולוגיים בשמאל הציוני, במפלגה הקומוניסטית ובמצפן. אנו מבקשים להתחיל במילוי החלל באמצעות מיפוי תיאורי ואנליטי של כמה מהרגעים והתנועות המרכזיים בתוכו.

* * *
זהו ספר פוליטי בונה קהילה. יופיו בכך שנכתב ונערך על ידי אנשים פוליטיים, שהם משפחה, חברים ושותפים — קהילה. הוא מספר על ההיסטוריה של האקטיביזם הספציפי בצורה נגישה על ידי האנשים שהיו שם — חלקם אקדמאים וסופרים, אבל כרטיס הכניסה לספר הוא היותם אקטיביסטים. הספר אינו ספר זיכרון לאדם ואינו ספר של חידושי מחקר היסטוריים על השמאל. הוא ספר פוליטי לקהילה פוליטית…

דויד זונשיין: הארץ: 7.5.2020